ריצה וכאבי ברכיים

שלום רב, 

האמונה הרווחת בציבור היא שריצה אינה מומלצת לאנשים הסובלים מכאבי ברכיים. אכן, מטופלים רבים המגיעים אלי לטיפול עקב כאבי ברכיים שעסקו בריצה כחלק מהפעילות הגופנית השגרתית שלהם מספרים שהם הונחו להפסיק לרוץ כדי להימנע מהחמרת הנזק לברכיים.

האם האמונה הנ"ל, שנלוות אליה המלצות של קלינאים (רופאים, פיזיותרפיסטים ומטפלים אלטרנטיביים) נתמכת בעדויות מחקרית? 

ב2017 פורסם מחקר שהשווה תוצאות בדיקות הדמיה של הברכיים בין אנשים רצים עם או ללא כאבי ברכיים לכאלו שלא רצים עם או ללא כאבי ברכיים. המחקר כלל 2637 נשים וגברים בין הגילאים 45-79 עם משקל יתר (BMI  ממוצע של 29). הנחקרים התבקשו לדווח על היסטוריית הפעילות הגופנית שלהם ועל כאבי ברכיים, במידה והיו להם. בנוסף, הם עברו צילום של הברכיים לצורך קביעת המצאות של שינויים ניווניים שחיקתיים בסחוסי הברכיים (אוסטאוארטריטיס, OA). קבוצת המשתתפים חולקה לרצים (אנשים שבתקופה מסוימת של חייהם, כחלק משגרת הפעילות הגופנית שלהם באותה תקופה, רצו מקטעי זמן של 20 דקות או יותר, לפחות 10 פעמים) ולא-רצים. קבוצת הרצים כללה 778 משתתפים, רובם היו רצים חובבנים שמתוכם רק 25% עסקו בריצה כפעילות הגופנית העיקרית שלהם. רק כ- 5% מהאנשים בקבוצת הרצים היו רצים תחרותיים (השתתפו בתחרויות ריצה או מרתונים). ממצאי המחקר הראו שאצל רצים בהשוואה ללא רצים אין עלייה בסיכון להתפתחות ירידה בעובי של הסחוס בברך (מדד שמבטא OA). כמו כן, הסיכון להחמרה במצב של הברך בקרב האנשים שסבלו מכאבי ברכיים לא הייתה גדולה יותר אצל הרצים בהשוואה ללא-רצים. 

סקירה ספרותית מקיפה שעסקה בקשר בין ריצה להתפתחות של OA של הברכיים פורסמה השנה. בסקירה נכללו 17 מחקרים שנערכו בנושא משנות ה- 90 ועד היום. מספר המשתתפים הכולל במאמרים שנסקרו היה 7194 רצים ו- 6947 לא-רצים. הגיל הממוצע של הנבדקים היה 56 בקבוצת הרצים ו- 62 בקבוצת הלא-רצים. האחוז הכולל של הגברים היה 58.5%. זמן המעקב הממוצע אחרי הנבדקים היה 5 שנים בקבוצת הרצים ו- 8 שנים בקבוצת הלא-רצים. נמצא שהשכיחות של כאבי ברכיים הייתה גבוהה בקבוצת הלא-רצים בהשוואה לקבוצת הרצים. ברוב המחקרים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין רצים ללא-רצים בשכיחות של ממצאים הקשורים ב- OA שמודגמים בצילומי רנטגן או בעובי הסחוס שמודגם ב- MRI. יתרה מזאת, מחקר אחד דיווח על סיכון גבוה משמעותית  לניתוח החלפת הברך בקרב אנשים  שאינם רצים (4.6%) לעומת אנשים שרצים (2.6%). מסקנת החוקרים הייתה שבטווח הקצר, ריצה אינה קשורה להחמרה של כאבי ברכיים או להאצת סימנים רדיולוגיים של OA בברך ואף ועלולה להגן מפני כאבי ברכיים. 

למרות ששני המחקרים שסקרתי מייצגים רק חלק קטן מהמחקר שנערך בתחום בשנים האחרונות, הם מעמידים בסימן שאלה את ההמלצה הגורפת שניתנת להרבה מטופלים הסובלים מכאבי ברכיים להפסיק לרוץ ולעבור לסוגי ספורט אחרים. יתרה מזו, כפי שעולה מהמחקרים שהצגתי ומעדויות מחקריות נוספת ריצה במינון בינוני או נמוך עשויה להגן מפני התפתחות OA וגם מטופלים אשר בבדיקות הדמיה שלהם ניכרים שינויים המעידים של OA, עשויים להפיק תועלת מריצה במינון נמוך/בינוני, בהיבטים של הפחתת כאב ושיפור מצב סחוס הברך.

יחד עם זאת יש להיות ערניים למגבלות של גוף הידע: מרבית המחקרים בדקו רצים חובבנים ונפחי ריצה יחסית נמוכים, במחקרים על רצים תחרותיים נמצא שריצה במינון גבוה עלולה להעלות את הסיכון ל- OA.

חשוב לציין שאין אחידות במחקר להגדרה של  ריצה במינון בינוני/נמוך וריצה במינון גבוה. באופן כללי ניתן לומר שריצה במינון בינוני/נמוך כוללת  95-225 דקות ריצה בשבוע. טווח זה תואם להמלצות לפעילות גופנית של ארגוני בריאות שמנחות לבצע לפחות 150 דקות בשבוע של פעילות גופנית בעוצמה בינונית לשמירה על בריאות.

המחקר העדכני כן מעיד כי ריצה במינון גבוה, דהיינו ריצה בנפח זמן ארוך יותר שכוללת עצימות גבוהה (ביחס לעתודת הדופק), מרחקים ארוכים ומתקיימת באופן שגרתי לאורך תקופת זמן ממושכת, במיוחד אצל אנשים עם פציעות ברכיים קודמות או ניתוחי ברכיים, יתכן שתשפיע באופן שלילי על תהליכים של התפתחות והחמרה של OA של הברך.

מכל המתואר עד כאן ניתן להבין שכאשר מגיעים אלי מטופלים עם כאבי ברכיים לאבחון וייעוץ פיזיותרפי ועולה השאלה לגבי מידת הסיכון להחמרה במצב אם ימשיכו בריצה, מתן תשובה חד משמעית הוא מאתגר.

כדי לתת תשובה מושכלת על הקלינאי לשקול בזהירות גורמים רבים, כמו ההשפעות המועילות של ריצה על בריאות הלב וכלי הדם, השרירים והשלד/מפרקים, וגורמי הסיכון האישיים של הרץ (פציעות קודמות, ניתוחי ברכיים), משקל, תזונה וכוח השרירים.ויש לקחת בחשבון את נפחי הריצה תוך התייחסות לעדויות המחקריות שצוינו קודם לכן. 

לסיכום

המלצה למטופלים אשר סובלים מכאבי ברכיים אם להתמיד בריצה או לא , צריכה להיות מותאמת אישית לאחר בדיקה פיזיקלית מקיפה ובחינת מכלול הגורמים הרלוונטיים לאותו מטופל תוך לקיחה בחשבון של ספרות מחקרית עדכנית, ולא על בסיס דעות רווחות ולא מגובות מחקרית.